יום שלישי, 29 ביולי 2014

כמו שיר פרידה

זהו, חזרנו לפנות בוקר הביתה, הקפנו את מרכז הארץ מספר פעמים לפני נחיתה וזו היתה קבלת הפנים שלנו, חזרה למציאות הישראלית הקשה.
רק התעוררנו הבוקר וכבר נודע לנו כי בוגר שלנו שסיים ללמוד לפני שנה בתיכון רבין, נהרג אתמול בעזה. עוד לא התאוששנו מהמחסור בשעות שינה, עוד לא התחלנו לעכל את כל מה שעבר עלינו בשבוע האחרון, וכבר אנחנו שומעים על עוד חיילים שלא יחזרו לבתיהם ולמשפחותיהם, על עוד רקטות שנשלחות ליישובי הדרום ומחייבות את תושביהן להישאר במרחבים מוגנים ועכשיו - למי בכלל יש זמן לחשוב על פולין? 

שלחתם את ילדיכם לפני שבוע למסע כדי לגלות את שורשיהם, לללמוד על מה שקרה לפני המלחמה ההיא, לברר מדוע ואיך היא פרצה ואיך היא השפיעה על אומות שלמות באירופה. שלחתם אותם כדי שביחד נלמד ונחווה את ההיסטוריה ברגלינו, בראשינו ובליבנו. כולנו יצאנו ברגשות מעורבים, כי איך אפשר לעזוב מדינה במלחמה כאשר לכל אחד יש מישהו שהוא מכיר שנמצא בחזית בעזה? שתיים מהמורות המלוות שלנו הגיעו למסע בלב חצוי משום שבניהן משרתים בעזה, ובכל זאת יצאנו. וכולנו נתנו את הכל, מורים ותלמידים, כדי לייצר אווירה נעימה, אווירה תומכת, אווירה מכבדת. והצלחנו וחזרנו מלוכדים ומגובשים, עם חברויות חדשות והכרויות שנוצרו ויימשכו. ולאן חזרנו? למציאות העצובה הזו שלמשך שבוע התרחקנו ממנה כי התעסקנו בעבר הכל כך קשה ועצוב.

'אלה שאינם זוכרים את העבר נועדו לחזור על טעויותיו' (ג'ורג' סנטיאנה). נסענו כדי ללמוד את העבר ולדאוג שדבר כזה לא יחזור על עצמו. אחד מן המסרים החשובים שהעברנו למשתתפי המסע בשבוע הזה היה – שאלו שאלות, גלו ענין, חיקרו ובדקו מדוע קורים דברים – אל תקבלו את הדברים כעובדה מוגמרת. היו אנשים חושבים, אכפתיים, רגישים לזולת. אל תהפכו ל'עומדים מן הצד'. מקווה שהצלחנו.

לא יהיה דיווח על היום האחרון – בודאי כבר קיבלתם אותו מילדיכם. אני מזמינה את חברי המשלחת לכתוב פוסטים משלהם לבלוג, לספר את מחשבותיהם והגיגיהם, וכמובן אתכם ההורים – לכתוב ולהגיב.

מברכת אתכם לשלום
אסנת

אופיר ברגה - בתום המסע

פולין,
אופיר ברגה.
מליוני יהודים נרצחו, מליוני יהודים עברו התעללויות וזוועות,
מליוני יהודים ניתקו ממשפחותיהם ויקיריהם, מיליוני יהודים, ולכל אחד סיפור אישי, עולם שלם וצבעוני שנבנה במשך שנים אבל בשנייה אחת יכול אותו העולם להישמד.
במשך המסע הזה מצאתי את עצמי מנסה לענות על שאלה אחת שחזרה בי, למה דווקא אנחנו היהודים?
אולי אנחנו שונים ומוזרים משאר העמים? אולי עשינו מעשה בעבר והשואה היא העונש שלנו?
אולי זו באמת אידיאולוגיה שהלכה והוקצנה לרמות שגרמו לאנשים לאבד צלם אנוש?
כל יום שעבר וכל מידע שקיבלנו רק גרמו לי לכעס ובלבול, הייתי בטוחה שהיות ואני יהודיה אני חייבת למצוא את התשובה.
ואז עצרתי לרגע, חזרתי על שבעת הימים האחרונים שעברו עלי, כל הסיפורים הקשים ששמענו מחנות ההשמדה שבהם ביקרנו והתמונות שנחרצו בגורלנו אבל ראיתי דבר נוסף,במשך כל המסע הזה קיימנו טקסים מרגשים, התרגשנו ביחד בכינו ביחד, לבשנו חולצות לבנות של המשלחת ונופפנו בדגלי ישראל.
פה הבנתי שאת התשובה שלי לשאלה לא מצאתי ואולי לא אמצע גם בעוד זמן רב, אבל מצאתי משהו אחר, מצאתי עם מאוחד עם שעבר השמדה נוראית וכיום הוא חי בארץ משלו עם זכויות משלו, ואני? גאה להיות חלק מהעם הזה ולגלות עוד הרבה דברים כמו שגיליתי על עצמי ועל העם שלי כאחד במסע הזה.      
 


עומר בן לייש - בדרך הביתה

סיכום מסע

למסע הזה באתי עם שאלה אחת בראש: למה? למה נתנה רשות לאותם מרצחים איומים לטבוח בכמות כזאת של יהודים (ואחרים) תמימים ללא רחמים? מה עשה העם היהודי שהגיע לו לעבור את התופת הנוראה הזו?
את השאלה הזו רציתי לפתור, אבל מראש ידעתי שלא בהכרח אצליח, ולכן לא חשבתי עליה הרבה במהלך המסע. העדפתי להתרכז בהדרכות, לראות עוד נקודת ציון היסטורית, ולשמוע עוד סיפור אישי של גבורה נוכח תנאים איומים. היו נקודות שהכעיסו אותי, כמו חומת גטו ורשה שסימלה בעיניי את האדישות של העולם לזוועות שמעבר לחומה. היו נקודות שהעלו לי דמעה, כמו חדר הנעליים במיידאנק, כשדרך השוני של הנעליים אחת מהשנייה הבנתי כיצד כל אחד ואחד מרשימת הנספים הוא עולם ומלואו שנגדע. ככה הבנתי עוד מעט מהטרגדיה האדירה שמצויה מאחורי המספרים. היו גם רגעים שעשו אותי גאה, למשל הרגע בו עמדתי מול מגדל השמירה הגרמני, נופפתי בדגל ישראל  כדי לירות בו".
במהלך המסע גם למדתי מספר לקחים חשובים. מהאחווה וההדדיות ששרה בין היהודים בגטאות ובמחנות למדתי על חשיבותה של האחדות ותמיכה, ושיש לה מקום גם כשאר נראה שהתנאים מחייבים שכל אחד ידאג לעצמו בלבד – בדיוק כמו בגטו, גם בחיים האמיתיים אף אחד לא שורד לבד. מהבנאליות של הרוע הגרמני ומיעילות המכנית והמנותקת של מפעלי המוות הנאציים למדתי שאסור לוותר על הלב, וראיתי את הסכנה שבהדחקת הרגש ומחשבה רציונאלית גרידא – כשהאדם מנתק את רגשותיו ממעשיו, הוא יכולה למצוא עצמו עושה דברים איומים בלי לשים לב כלל כמו הוא מושחת מוסרית. ולבסוף למדתי – וזהו הלקח החשוב מכל!- שתמיד יש תקווה. תמיד, בכל תנאי, יש אפשרות לאדם לבחור ולשמור על צלם אלהים שבו. למצוא משמעות. להשאר חי, בכל מובן המילה. כי אם בתנאים הלא אנושיים של השואה הצליחו האנשים לחיות חיים של גבורה ושל תקווה, וודאי שבכל תנאי שנפגוש אפשר לעשות זאת!
אז לא – לא הבנתי למה. אולי אבין יום אחד, ואולי לא. לא מצאתי את מה שחיפשתי, אבל מצאתי את מה שלא חיפשתי. חוויתי חוויות חזקות והגעתי להבנות מהותיות. אז במבט לאחור, אפשר בלי ספק להכתיר את המסע כמסע מוצלח.

עומר בן לייש


יום שני, 28 ביולי 2014

אושוויץ - כמה גדול!! כמה חם!!!

אושוויץ
יום ראשון הוקדם כולו למחנה אשוויץ-בירקנאו. יום קשה גם בתנאים אידיאלים, אז בחום של מעל 30 מעלות זה בטח לא היה קל יותר.
למי שלא היה – אושוויץ, או אושוויץ 1, הוא מוזיאון היום. זה המקום בו נמצא השלט המפורסם "העבודה משחררת". הדבר הראשון שהדהים אותי היה כמות המבקרים – מגרש חניה עמוס באוטובוסים, תור ענקי של קבוצות שממתינות להדרכה מקומית ולהיכנס למחנה, ולא כולם מהארץ. היו שם דוברי שפות רבות (יפנית, פורטוגזית, אנגלית וכמובן הרבה עברית), היו שם משפחות שהגיעו עם ילדים ועם עגלות תינוק – ממש כמו שהייתי רואה בפארק או במוזיאון ביום שבת. ואכן, היה סופשבוע פה אתמול והמקומיים באים גם הם לבקר במוזיאון.
מחנה אושוויץ קידם את הבאים בשעריו במוזיקה – מיד לאחר השלט המפורסם עמדה תזמורת וניגנה מרשים שהנעימו את זמנם של הנכנסים והיוצאים (לעבודות). המחנה נראה שונה ממידנק – הבנינים בנויים מבלוקים אדומים, מבנים בני 3 קומות ולא צריפים מעץ
התחלנו את הסיור בביקור בקרמטוריום מס' 1- פה נבנה הקרמטוריום הקטן שהכיל בין 700 ל 1000 איש בכל פעם. בסמוך לו – תנורי השריפה שנבנו בשחזור שראינו מהחלקים המקוריים. כאשר נבנה מחנה בירקנאו, ובו עוד 4 קרמטוריום, כבר לא היה צורך בזה ולכן הפכו אותו הגרמנים למקלט, סיידו יפה וניקו וכך לא נשאר זכר לסימנים הכחולים על הקירות שראינו במיידנק ואשר מצביעים על השימוש בגז הציקלון B
מפקד המחנה –רודולוף הס, גר ממש בסמוך לגדר המחנה עם משפחתו – תנאים מצויינים למפקד, לא צריך לבזבז זמן רב בנסיעות לעבודה. כיום ליד ביתו, לא רחוק מהמבנה ששימש כקרמטוריום 1, עומד עמוד תליה. לאחר המלחמה הוא נשפט, נידון לתליה, ונתלה. בעמוד תליה זה נעשה שימוש חד פעמי.
כאשר פלשו הגרמנים לפולין וסיפחו אותה אליהם, היה מחנה זה בשימוש הצבא. הגרמנים הפכו אותו לבית סוהר לאסירים פוליטיים ושימש כמחנה עבודה ורק בשלב מאוחר יותר עבר המחנה הסבה למחנה השמדה.
התחלנו את הסיור בבלוקים השונים במחנה – לכל בלוק היה ייעוד והיום הוא מהווה תצוגות בנושאים השונים. נכנסנו למספר בלוקים, קשה מאד לסייר בפנים – הכל צפוף מלא אנשים. למרות שכל החלונות פתוחים מרגישים אוירת מחנק גם בגלל החום וגם בגלל המוצגים.
בלוק 4 מכיל תצוגות המתארות את ההשמדה, מפות מפורטות המתארות את הטרנספורטים, מידע מספרי מדוייק על השוהים במחנה והנרצחים בו. חדר מלא שיער אדם – נראה שכל השיער באותו הצבע, אפרורי, ואיך זה קרה? הרי לבני אדם יש שיער בצבע שונה. א. הזמן עושה את שלו, השיער עובר תהליך התיישנות ומשנה את הצבע. ב. שיער האדם שמוצג כאן הוא של אנשים שהומתו בגז והחשיפה לציקלון B גרמה לשינוי בצבע השיער. באושוויץ, להבדיל ממחנות אחרים, רק לאסירים שעבדו היו מגלחים את השיער. לאנשים שהובלו להשמדה לא.
בלוק 5 מכיל שרידים מתוך תיקים ומזוודות שנשאו איתם הנרצחים: תפילין, טליתות, משקפיים, אביזרים של נכים – קביים, תותבות, חפצי בישול, נעליים, מברשות (גילוח, שיניים, נעליים). תצוגה נפרדת של נעלי ילדים.
בלוק 6 מתאר את חיי האסיר – הטבעת מספר על גופו (קעקוע על זרוע שמאל או על הרגל – אצל ילדים, חותמת על צד שמאל של החזה), שייוך האסיר לקבוצה מסויימת נעשה בתהליך הקבלה והאסיר היה מקבל משולש שמצביע על השיוך שלו (פושע, פוליטי, יהודי, הומו וכד'). בלוק זה מכיל גם תצוגה של בגדי האסיר ותעוד מצולם של אסירים בעת שחרורם בידי הצבא הרוסי.
בלוק 10 היה בלוק הניסויים של פרופסור קלאוברג. שם ערכו ניסויים למציאת הדרך היעילה ביותר לעיקור נשים. שמענו את הסיפור המרגש על עליזה ברוך, ניצולה מבלוק 10. לעיתים היו נשים נשלחות לעבור ניסויים בתרופות כימיות שונות, או שעברו ניתוחים ניסויים.
בלוק 11 היה בלוק המוות. בבלוק זה היו מרתפים ובו תאי ענישה: הרעבה, חושך, עמידה.
בין בלוק 10 ובלוק 11 יש את קיר המוות – שם היו אסירים מוצאים להורג, בין אם בתליה ובין אם בירי. בין האסירות שהוחזקו בבלוק 11 היו 4 נשים שסייעו בגניבת חומרי נפץ שהובאו לזונדר קומנדו (האסירים היהודיים שתפעלו את הקרמטוריום) ובעזרתם הם הצליחו לפוצץ את קרמטוריום 4. הנשים עונו ונחקרו רבות ובסופו של דבר הוצאו להורג.
בלוק 27 הוא הבלוק היהודי – זהו בלוק חדש שנחנך לפני פחות משנה על ידי מדינת ישראל והמידע שבו נמסר בשיתוף עם יד ושם. הוא מכיל עדויות כתובות ומצולמות, ציורים וגם את ספר השמות – ספר התלוי במרכז חדר גדול ובו מאות דפים שבהם כתובים בכתב קטן וצפוף שמותיהם של 4.2 מליון נספים.
יצאנו מאושוויץ, עצרנו בחוץ לארוחת צהריים ארוזה ועלינו על האוטובוסים לנסיעה של 3 הק"מ שמפרידים בין אושוויץ 1 ל אושויץ 2 – בירקנאו.
המדריכה הראתה לנו סכמה של המחנות בם ביקרנו. מחונה בלז'ץ היה כ 270 מ"ר, נראה כמלבן קטן. לידו מחנה מיידנק, גדול בערך כפליים ולידו מחנה אושוויץ-בירקנאו – גדול בערך פי 5. זה היה המחנה הגדול ביותר מבין כל המחנות שהקימו הנאצים. בחלקו הראשון נבנה המחנה מבלוקים ולאחר מכן נבנו צריפים ממבנים של אורוות סוסים. כל מבנה מאורך כזה עשוי מעץ וראוי להכיל 52 סוסים כאשר  בכל קצה של המלבן יש ארובת אבן שאמורה לדאוג לחימום הסוסים בימי החורף הקרים. המחנה מלא בשרידי תנורי החימום האלה שעשויים מאבן ובם פגעי מזג האויר פגעו פחות. צריפים – לא נשארו רבים עומדים על תילם. ביקרנו במספר צריפים בלבד.
במחנה זה שהו כ 90.000 איש. בצריף שינה כזה, בעל 3 קומות של דרגשים כמו שראינו במיידנק, יכולים לשהות 500 איש ויותר. שמענו סיפור על יעקב שהיה קאפו של בלוק-צריף כזה, היה צריך למלא מכסה של הגרמנים להוצאה להורג, נידב את עצמו. הגרמנים לא היו מוכנים שהוא בעצמו ילך כי אמרו שהם מרוצים מאד מעבודתו כקאפו של הבלוק, ודרשו שיבחר אדם אחר. לאחר התלבטויות רבות – שלח יעקב את בנו דוד למיתה, עצמו ובשרו. אשתו וילדיו האחרים כבר נרצחו, והוא לא היה מוכן לקחת על עצמו רצח של אדם אחר.
בלוק השירותים היה מקום בו מאות אנשים היו צריכים להצטופף ולכרוע זה לצד זה, מאות אנשים בו זמנית, לפי פקודת הגרמנים, בשעות שהריצו אותם לשם ולעשות את צרכיהם בזמן זה ללא כל פרטיות.. בקשו לשמוע את הסיפור על ה'שייסע קומנדו'.
בבלוק הנשים שמענו את הסיפור על רות שעברה סלקציה ולא עלתה בה למרות שהיתה בהריון. כאשר ילדה את תינוקה, עבר מנגלה ועשה עליה ניסויים שונים. סיפורים קשים ביותר שמענו.
יצאנו מאזור הבלוקים והגענו לקרמטוריום. 4 מבנים עומדים שם, כולם הרוסים. הגרמנים פוצצו את קרמטורים 2 3 ו 5 (1 היה באושוויץ) לפני שעזבו. את מס 4 פוצצו אסירים.
ליד הקרמטוריום עשינו את הטקס האחרון – עליו היתה אחראית הקבוצה שלי. כיבדנו את בקשתו של יעקב גוטרמן שהיה איש עדות שפגשנו בסמינר שלנו במורשת לפני מספר חודשיט, וערכנו שם את הטקס לפי בקשתו. היה קשה להדליק נרות עקב הרוח, אבל הקטעים שהתלמידים קראו ושרו היו מרגשים.
לאחר הטקס עמדו כל חברי המשלחת במעגל וערכנו את טקס 'לכל איש יש שם' – כל חבר במשלחת כתב על ריבוע פוליגל שמות של נספים – אנשים או קהילות – ואחד אחד נכנסנו כולנו, הזכרנו את השמות שעל הפוליגל שכתבנו, ותקענו אותם בתוך המעגל תוך כדי הנחת ורד ליד. נוצרה מעין מצבה, יד זכרון לנספים. יהיו תמונות – בודאי ילדכם צילמו – בקשו לראות. היה מרגש ביותר.
אני מסיימת כאן – כבר בוקר, אתמול היה באמת יום קשה והייתי חייבת לישון לפני הכתיבה, אז אם מישהו רגיל לקום בבוקר ולקרוא – מקווה שלא התאכזבתם.
נראה לי שפה מסתיימת הכתיבה שלי מפולין – אנסה לכתוב דף סיכום כשנשוב לארץ.
שיהיה לכולם יום נפלא
אסנת




יום ראשון, 27 ביולי 2014

שי פלג - על סבה ועל הטכס בבלז'ץ

"סבא שלי הוא הגיבור שלי ,
סבא שניצל מהתופת,
סבא שלי שבזכותו המשיכה משפחתו להתקיים בגטו,
ואתה סבא רק בן 12 יצאת לעבוד בתעשיית העור על מנת לפרנס את משפחתך.
סבא שלי לא האמין שהוא ומשפחתו נידונים למוות,
סבא שלי כששאלו אותו האם לברוח אמר "איפה שנולדתי כאן אמות".
סבא ואחיו אהרון זכו להינצל מהתופת, כל משפחתנו נכחדה בשואה.
סבא שלי נפטר לפני 7 שנים ממחלה, ובעמדנו על קברך אמרה גל, אחותי הבכורה, לאחר שחזרה מהמסע, ועכשיו אני קצת מבינה מה עבר עלייך סבא.
ואני נכדתו ואני כלתו עומדים כאן על אדמת פולין בגאווה ומוכיחות לכם שלא הצלחתם, שלא הצלחתם."
אתמול אחרי הטקס בו המורה דיברה אל אביה שניצל בשואה חשבתי אני על סבי, סבי שעבר כל כך הרבה במהלך המלחמה עבר מחנות קשים ובכל זאת הצליח לעלות ארצה ולהקים משפחה. רק אתמול הבנתי איזה גיבור היה סבי, לכן החלטתי שהיום בטקס שקבוצתי עושה אני אקרא משהו על סבא.
אמי עזרה לי לכתוב, אהבתי את מה שכתבתי, התרגשתי וכשהיה זמני לעלות לקרוא פתחתי את הספר בו כתבנו ולא יצאה לי מילה מהפה, רק בכי. לא הייתי מסוגלת לחשוב על הזוועות ולראות את סבא שלי, שתמיד היה חזק ודמות נערצת בשבילי. לא הצלחתי להבין איך הוא כזה ילד בן 12 הצליח לעבור את ידי השטן, הנאצים.
בזמן שאמא קוראת את הקטע כי אני לא הצלחתי - המשכתי לבכות. המחשבות נדדו על איך לא ניצלתי את הזמן המועט שהיה לי עם סבא לשאול שאלות, להבין יותר או ללמוד את השריקה המשפחתית שבזכותה מצא סבא את אחיו אהרון.
אני יודעת דבר אחד. סבא שלי היה גיבור! והוא גם תמיד יהיה.


רוני אריה - בתום היום השלישי למסע

מסע פולין 2014 – רוני אריה
יום 3 –
פולין..
יום קשה עבר עליי.. יום מלא כאב, צער ופחד.. יום שבו כל מה שהיה סיפורים והיסטריה בשבילי נראה אליי בעיניי שלי והפך לזיכרון כואב ובלתי נשכח.. זיכרון שהאוזניים לא יוכלו לשכוח.. זיכרון שהעיניים לא יוכלו לשכוח.. זיכרון שהלב לא יוכל לשכוח.. זיכרון שיישאר לנצח.. זיכרון שחרוט לא עוד בראש אלא חרוט עמוק בלב..
כמות דמעותיי היום וכאביי היום לא יוכלו להשתוות לכמות הדמעות, הכאב, הסבל, לכמות האנשים שחרפו נפשם למוות בלי כל סיבה.. לא יוכלו להשתוות לכמות הרוע האין סופית שהייתה לנאצים האלה שלא הפסיקו להמציא ולחדש דרכים לרציחת יהודים תמימים ומסכנים שכל מה שביקשו זה רק לחיות..

עצוב לי.. כל כך עצוב לי וכואב עד מאוד..

יעל שגיא כותבת - בתוך היום השלישי

יעל שגיא

היי אמא, היומיים הראשונים הרגישו קצת כמו טיול שנתי, סיור לימודי בורשה. הרגשנו פיספוס. אתה כועס על על צוות המדריכים ועל עצמך שאתה לא מרגיש ב"מסע לפולין" ששמעת עליו כה הרבה. בסוף היום שני, הרופאה (שהיא ממש אדירה) שאלה את נגה ואותי איך אנחנו. סיפרנו לה שאנחנו לא מרגישות את עומק המסע והיא שאלה אותנו שאלה מאוד חכמה: מה אתם אמורים להרגיש? לא הייתה לנו תשובה. אנחנו עוברים כאן מסע בכל מובן המילה. מתבוננים, לומדים, מתמודדים ואפילו מוצאים קצת זמן להנות. אי אפשר להצביע על רגע ספציפי או אירוע מכונן בו המסע התחיל. זה תהליך. במהלך הסיור במיידנק, אחרי שיצאנו מתאי הגזים, היה שקט. לא דיברו, לא צעקו – כולנו הלכנו אחרי המדריכה (שגם היא נהדרת) בדממה. אתה יוצא משם ולא יודע מה לומר. שומעים סיפורים ומכירים את הפרטים ועדיין זה לא מטלטל כמו לראות דברים בעיניים. דברים שנשמרו למעלה מ70 שנה מצליחים להעביר בעוצמה את הרגש שאף מילה לא מצליחה. אני שמחה שיצאתי למסע, ושאבא איתי. לא היה לי רגע של פקפוק שלא אצא. אפילו למדתי משהו חדש על סבא – כשהוא ואימו יצאו מהיער, לפני שעברו לוורוצלב ומוטי נולד, הם גרו רחוב אחד ליד המלון שלנו בזאמושץ'. איזה הזוי.  אבא ואני מוסרים ד"ש חם וחיבוק אוהב לך, ליובל, לטל ולאלו שגרים רחוק יותר מהבית.